פסק-דין בתיק ב"ל 9707-11-11

1. זהו פס"ד בערעור על החלטת וועדת העררים בעניין ניידות מיום 24/7/11, אשר  קבעה כי למערער לא קיימת הגבלה בניידות.
2. הרקע לערעור:

א.         המערער יליד 1952. בגיל חצי שנה  חלה במחלת פוליו.

ב.         לאור מצבו הבריאות ומוגבלויותיו,  הגיש התובע תביעה  לגמלת ניידות, ונבדק על ידי הוועדה  המחוזית. הוועדה המחוזית קבעה כי למערער דלדול ניכר בשוק ימין, וקבעה  כי מצבו ניתן ליישום במסגרת יישום חלקי של פריט א(4) לרשימת הליקויים שבתוספת להסכם הניידות. הוועדה קבעה למעשה כי למערער 40 אחוזי נכות לפי פריט א (4), העוסק בשיתוק מלא של שתי השוקיים והמקנה במלואו 80 אחוזים. בהתאם לכך קבעה הוועדה המחוזית דרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 40%.

ג.          על החלטה זו הוגש ערר על ידי המשיב, לוועדה לעררים בנימוק  העיקרי שאין שיתוק דו צדדי בשוקיים, ואין כל מענה לדרישת הסעיף לשיתוק דו צדדי. לא הוגש ערר נגדי, ועל כן על הוועדה היה לפעול בהתאם  ולהתייחס לערר שהוגש לה.

ד.         בהחלטת וו עדת העררים נקבע כי המערער סובל מ:" היעדר החזרים גידיים בגפיים התחתונות. כף רגל ימין בעמדת נטייה לפס קאבוס. דלדול קל של קבוצת שרירי  השוק הימני". הערר התקבל, אפוא, ונקבע שאין למערער הגבלה בניידות. על החלטה זו של וועדת העררים הוגש ערעור זה שבפני.

3. טענות ב"כ המערער בתמצית:

א.         מקריאת סעיף א(4) לרשימת המוגבלויות, ניתן לפרשו וליישמו באופן חלקי - כפי שעשתה הוועדה המחוזית, כך שיחול על שרירי שוק אחת בלבד, ולא על רק על שרירי  שתי השוקיים, כטענת המשיב.

ב.         התאמת סעיפי הליקוי נעשית על ידי הוועדה מכוח פרשנות  תכליתית שניתנה להסכם, כפי שעולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. בכל מקרה - הטענה כי סעיף זה לא ניתן ליישום באופן חלקי אין עימה ולא כלום, ומטרתה למנוע מהמערער את הזכויות המגיעות לו מכוח הדין.

ג.          הוועדה לא נימקה כיצד מתיישבת מסקנתה זו עם העובדה שבשוק ימין נמצא שריר שהכוח הגס שלו בדרגה 3, שממנו עולה לכאורה שמידת כוח גס על דרגה 3+, אמורה להיחשב כשיתוק מלא. כמו כן לא עמדה הוועדה בחובת ההנמקה  כאשר את ההנמקה צריך להבין גם מי שאיננו רופא.

ד.         הוועדה טעתה כאשר לא קבעה  למערער לקות התניידותית בהתבסס על סעיף א(6) על פיה השיתוק גורם ל:"הגבלה ניכרת בהגבלת מפרק הירך או הברך", כפי שקבעה הרופאה המטפלת של המערער (נספח ה' לכתב הערעור)

ה.         תחולת הסכם הניידות  על רשימת הליקויים  - במקום בחינה רפואית ועניינית של מגבלות בניידות, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, והתוצאה הינה אפליה בין שווים המנוגדת לחוק  יסוד כבוד  האדם וחירותו.

4. עיקר טענות ב"כ המשיב:

א.         הוועדה  לעררים ישבה לאור ערר שהגיש המוסד על החלטת  הוועדה המחוזית. הוועדה בדקה את המערער כנדרש, והבדיקה העלתה כי אצל המערער לא מתקיים שיתוק דו צדדי של שרירי שתי השוקיים. לכל היותר מתקיימת אצל המערער פגיעה בשריר אחד מכלל קבוצות השרירים ועל כן הוחלט על הוועדה כדין כי לא ניתן ליישם בעניינו את סעיף א (4). עוד נטען, כי בניגוד לאמור לתקנה 14 לתקנות נפגעי עבודה, שם ניתן לבצע התאמות - אין סעיף מקביל בניידות, ובכל מקרה, לאור המגבלה היחידה  שנקבעה למערער בשריר אחד בלבד של שוק אחת - ממילא  אין מקום לכל התאמה שהיא.

ב.         יש לדחות את טענת המערער בפנינו היום (טענה שלא הועלתה קודם לכן ולא הוגש בגינה ערר נגדי), כי על הוועדה היה ליישם לגביו את סעיף א(6). מעבר לעובדה שלא הוגש ערר בעניין זה,  סעיף א(6)אמנם עוסק בשיתוק חלקי של שרירי הגפה, ואולם דורש אף בהתאם לסייפא של הסעיף כי יגרום ל" הגבלה ניכרת בהפעלת מפרק הירך או הברך". ליקוי אשר אין ספק ואף לא נטען כי מתקיים אצל המערער. על כן החזרה בהתאם לסעיף זה היא תיאורטית בלבד ואף אינה נכונה.

ג.          כמו כן  יש לדחות אף טענת ב"כ המערער כי על הוועדה היה לנמק סטייתה מהחלטת הדרג המחוזי. ועדה לעררים היא וועדה עצמאית הבוחנת את עניינו של המערער ללא כל קשר להחלטה מדרג ראשו. החובה לנמק  סטייה מהחלטה אחרת, הינה אך ורק כאשר מדובר בסטייה מהחלטה חלוטה של וועדות קודמות. רק אז עליה לנמק מדוע סטתה מהחלטה חלוטה, דבר שלא קיים בענייננו. בענייננו, כאמור, מדובר בערר של המוסד, לגבי אי התקיימות שיתוק אשר יהיה בו בכדי להלום את לשון הסעיף,  והוועדה התייחסה לערר כפי שהוגש לה (כשלא הוגש ערר נגדי),ועל כן מדובר בהחלטה מנומקת כדבעי.

ד.         לאור כל האמור טוען ב"כ המשיב כי  המערער לא הצביע על כל טעות משפטית בפעולת הוועדה, לפחות לא כזו הגלויה לעין שביה"ד יתערב בה ואשר אינה מצריכה ידע רפואי.

5. דיון:

א.         סעיף א(4) לרשימת הליקויים  (תוספת א') להסכם הניידות קובע  כי " שיתוק מלא למעשה  של שתי השוקיים" - מעניק 80% נכות.